השפעת תפסה אותי, אחרי שביקרה אצלנו, חשבתי שכבר הצלחתי להתחמק. אבל היא התגנבה אליי ביום שישי בערב אחרי הארוחה וכמה כוסות יין, ככה כשאני בראש טוב. והיא תקפה חזק.
שלושה ימים שכבתי במיטה כמו פגר שנדרס ע"י רכבת שהקרונות שלה לא נגמרים ...
אז חוץ מלהתבכיין לאשה (: , היה לי מלא זמן לחשוב, ובין כל המחשבות חזר אליי קטע חזק שקראתי פעם איפה שהוא.
היום כשסוף סוף יכלתי לעבור למצב ישיבה (עדיין במיטה) הובא אליי הלפטופ אחר כבוד כדי להתעדכן ולהפיג שעמום.
חיפוש קצר בגוגל העלה את שחיפשתי.
אז לאלה שמכירים ולאלה שעדיין לא, קבלו חוויית קריאה מזוקקת על אופנוענות טרום עידן הפוליטיקלי-קורקט, עטוף במבחן דוקאטי.
"על המצבה שלי יחרטו, זה מעולם לא היה מספיק מהיר בשבילי."
נכתב ע"י הנטר ס. תומפסון
יש דברים בעולם הזה שאף אחד לא באמת צריך, וקפה רייסר אדום מבריק גיבן ומעוות-זמן בנפח 900 סמ"ק הוא אחד מהם – למרות זאת בא לי על אחד כזה, ובימים מסויימים אני ממש מרגיש שאני חייב אחד כזה. בגלל זה הם מסוכנים.
היום לכולם יש אופנועים מהירים. חלק רוכבים מידי פעם במהירות של 240 קמ"ש בכביש דו סטרי. יש יותר מידי תנועת משאיות, מכמונות מהירות וחיות מטומטמות בדרך. צריך להיות קצת משוגע לרכב במהירות רקטית סופר מטורללת שכזו, אוליי במסלול- ואפילו שם, הם יגרמו לך לשקשק, אחרי הכול אין הבדל בין התרסקות לצד הדרך או לתוך טריבונה, יום אחד אתה מקבל את מה שאתה רוצה, וביום אחר אתה מקבל את מה שמגיע לך.
כשסייקל-וורלד ביקשו ממני לבחון את ההארלי רוד קינג החדש, השתחצנתי ואמרתי להם שאני מעדיף סופרבייק של דוקאטי . באותו הזמן זו נראתה בחירה מגניבה והחברה שלי התלהבו מהקטע. "בוא ניקח אותו למסלול ונקרע לכולם את הצורה."
חברה אמרתי, "עזבו אתכם ממסלול, המסלול מיועד לנמושות, אנחנו אנשי הכביש, אנחנו קפה רייסרים."
הקפה רייסרים הם זן אחר, שונה. יש לנו את הקטע שלנו. פול גז בהילוך שישי בישורת ארוכה זה משהו אחד, אבל פול גז בהילוך שלישי במורד גבעה פתלתלה שיכולה לפזר חלקים שלך לכל אורכה, זה כבר משהו אחר.
אבל אהבנו את זה, קפה רייסר גזעי ירכב כל הלילה דרך ערפל סמיך בכביש מלא תנועה כדי להגיע לאיזה חור שמישהו אמר לו ששם יש את הפניה הכי מכוערת ואדוקה מאז שג'ינג'ס חאן המציא את חולץ הפקקים (corkscrew הפניה הידועה לשמצה בלגונה סקה).
קפה רייסר זה בעיקר עניין של טעם. זו מנטליות קדמונית, ערבוב יוצא דופן של חוסר סטייל, מהירות גבוהה, טמטום טהור, ומחויבות כפייתית לחיי הקפה ולכל הסכנות המענגות שבו ... אני קפה רייסר בעצמי, בימים מסוימים – ובהרבה לילות, בדיוק בגלל זה – וזו אחת מההתמכרויות הכי טובות שלי ...
זה לא שמוחי וגופי אינם מצולקים, אבל אני יכול לחיות איתם. אני עדיין מרגיש צמרמורת במורד עמוד השדרה בכל פעם שאני רואה ווינסנט-בלאק-שאדו, או כשאני צועד לתוך שירותים ציבוריים ושומע נכה לוחש בחרדה סיפורים על הקווסאקי טריפל ... יש לי חזיונות על שבר פתוח ועל גבר שחור גדול במדים לבנים של בית חולים אוחז אותי באלונקה תוך כדי שאחות בשם "בס" תופרת עם מכונה את קרעי הקרקפת שלי.
הו הו, תודה לאל על הפלאשבקים האלה. המוח הוא כלי כל כך מופלא (עד שאלוהים נועץ בו את שיניו). יש אנשים ששומעים את טייני-טים שר כשהם בדרך למטה, אחרים שומעים את השיר של מטחנת הבשר, יוצרת הנקניקיות.
כשהדוקאטי הופיע בחניה שלי, אף אחד לא ידע מה לעשות איתו. הייתי בניו יורק, סיקרתי טורניר פולו, ואנשים איימו על חיי. עורך הדין שלי יעץ לי להיכנס לתוכנית להגנת עדים. אנשים אחרים אמרו שזה קשור לסוג הקהל בפולו.
עסקי האופנועים היו הקש האחרון. זו הייתה חייבת להיות עבודה של אויביי, או של אנשים שרצו לפגוע בי. זו הייתה המלכודת הזדונית ביותר, והם ידעו שאני אפול בא.
אתה רוצה לחסל את הממזר? סבבה. שלח לו קפה רייסר שמגיע ל 210 קמ"ש. תוסיף על זה לוחיות רישוי, כדי שיחשוב שזה אופנוע כביש. הוא חרמן על כל דבר שנוסע מהר.
מה שנכון נכון. כל חיי התמחיתי באופנועים מהירים. קניתי בי.אס.איי 650 לייטנינג דנדש כשהוא פורסם "כאופנוע המהיר ביותר עד אז שנבחן ע"י המגזין הוט-רוד". רכבתי על וינסנט בשווי 500 פאונד מבעד לתנועה בכביש המהיר של ונטורה עם שמן רותח על רגליי, והטסתי קוואסקי 750 טריפל בגבעות של בברלי-הילס בלילה כשראשי מלא באסיד... רכבתי עם סוני בארגר ועישנתי "עשב" עם ג'ק ניקולסון, גרייס סליק, רון זיגלר וחברי הידוע לשמצה, קן קייסי, קפה רייסר אגדי.
יש כאלה שטוענים שלאט זה טוב – אולי הם צודקים, בימים מסוימים – אבל אני כאן כדי לומר לכם שמהר זה יותר טוב. תמיד האמנתי בזה, למרות הבעיות שזה גרם לי. להשתגר מקנה תותח תמיד יהיה טוב יותר מאשר להילחץ החוצה משפופרת.
אז כשחזרתי מניו יורק ומצאתי בחניה שלי את האופנוע האדום אש המדליק הזה, הבנתי שאני בדרך חזרה לעסקי בחינת אופנועים.
הדוקאטי 900 החדש הזה, קמפיאנו דל מונדו דסמודואו סופרספורט, אקדח מאגנום דו קני, קפה רייסר, ממלא אותי בתחושות תאווה ותשוקה וגורם לי ללכת לאיבוד בכל פעם שאני מביט בו. אחרים שצפו בו הרגישו אותו דבר. החניה שלי הפכה במהרה למגנט לכל מכוריי הסופרבייקס מהאזור. הם זחלו והתמרחו אחד על השני בנוגע למי יהיה הראשון שיעזור לי להעריך את הצעצוע החדש שלי... והייתי צריך, כמובן, עוד כמה דעות מלבד שלי, כדי להעריך כהלכה את האופנוע הזה. מסלול המבחן בוודי קירק מרוחק מאוד מדייטונה או אפילו מרוצי הספרינטים על הכביש המהיר לחוף האוקיאנוס הפאסיפי, שם חבורות של קוואסקים ויאמאהות מוגדלי נפח, מתחרים זה בזה מתריסים במוות, "הפחדן" הם קוראים לזה, פול גז 160 קמ"ש אחד מול השני...
לא. לא כל אחד שקונה מפלצת מומנט בים של כסף משתוקק להתפוצץ ולהפוך לכדור אש מתגלגל ברחובות לוס אנג'לס. חלקנו אנשים מהוגנים שמעדיפים לא להגיע לטיפול נמרץ, אבל עדיין מידי פעם כשבא לנו לפרוץ ביעף פקק תנועה... בשביל זה דרושה מכונה רצינית.
שהייתה לנו – ללא ספק. אנשי דוקאטי מניו ג'רסי העדיפו, מסיבותיהם שלהם, לשלוח לי למבחן את ה- 900SP – ולא את ה-916 המהיר בטירוף, הסופרבייק העילאי. הוא יותר מידי מהיר, הם אמרו - ויקר להחריד –הוא לא מתאים לחבורת קוובואים מטורללים שחושבים שהם קפה רייסרים ברמה עולמית.
הדוקאטי 900 הוא מכונה שבנויה טוב. שכניי חשבו שהוא יפה והעריצו את הקווים הספורטיביים שלו. הבן זונה הקטן נראה כאילו הוא על 150 קמ"ש בזמן שהוא חונה אצלי במוסך.
רכיבה על הכביש הייתה חוויה מפחידה להחריד. 150 קמ"ש ולא חשתי את המהירות עד שהתקרבתי בטיסה אל פגוש של טנדר תוך כדי עקול רטוב על גדת הנהר. סחטתי את הברקסים הקדמי והאחורי בוא זמנית אבל רק הקדמי עבד, הייתי מילימטר מהתרסקות, איבדתי שליטה מצאתי עצמי מביט באגזוז של משאית דואר, תוך כדי חיפש היסטרי של רגלית הברקס האחורי, שפשוט לא מצאתי ... אני גבוה מידי לאופנועי הספורט החדשים האלה; הם לא בנויים לרוכבים גבוהים יותר ממטר שמונים, ורגלית הברקס האחורי לא הייתה איפה שחשבתי שתהייה. ערסים איטלקיים גמדים שאוהבים להתחרות מבית קפה אחד לאחר ברחובות רומא כשהם בתנוחת שכיבה, עשויים לאהוב את זה, אני לא.
רכנתי לעבר מכל הדלק כמו מישהו שקופץ ראש לברכה שרוקנה אתמול. מוזר! להיחבט בתחתית המבוטנת, בשר נקרע, מכונה ללא שיניים לייצור נקניקיות, דפוק להמשך חייו.
כולנו אוהבים מומנט, ולחלקנו יצא כמה פעמים לחוות היי סייד בגללו- וזה תמיד כואב... אבל יש גם כייף במרכיב הקטלני, וכייף זה מה שאתה מקבל כשאתה מושך ונותן למכונה הקטלנית הזאת לצרוח. BOOM ! המראה מיידית, חלקה וזורמת ללא חריקות, כמו שוטה עם הלשון מהודקת בחוזקה בין השיניים והמוח מתרוקן לחלוטין מהכול. חוץ מהפחד.
לא. הבן זונה הזה נכנס ישר לפעולה ויורה אותך כמו קליע, לטוב ולרע.
בהמראה הראשונה, הכנסתי לשני ועפתי מעבר למהירות המותרת על כביש דו סטרי מלא בתנועה כפרית. כשהגיע הזמן להעביר לשלישי הייתי כבר על 120 והטורים גרדו את ה 4000 סל"ד...בהילוך שלישי מ 4000 ל 6000 סל"ד יטיסו אותך תוך 2 שניות מ 120 ל 150 קמ"ש – ואחרי זה, אחי, יש לך עוד את רביעי, חמישי ושישי. הו, הו.
לא יצא לי להגיע לשישי, ולא ממש משכתי את החמישי. זו הודאה מבישה לאחד שמחשיב עצמו לקפה רייסר רציני, אבל תנו לי לומר לכם משהו, חברי הוותיקים: האופנוע הזה הוא פשוט יותר מידי מהיר לרכיבה על כל כביש ציבורי אלה אם אתה מוכן לרכב בדיוק באמצע הכביש כשהביצים שלך עולות באש וצרחה חנוקה בגרונך.
במהירות גבוהה, כשהוא מכוון היטב לעבר מטרה, יש לו יכולות על טבעיות. גיליתי את זה בטעות, תוך כדי התקרבות לעיקול חד מעבר לפסי רכבת, זיהיתי את העיקול מאוחר מידי והסיכוי היחיד שלי היה לשבור חזק ימינה ולסחוט את המצערת בניסיון נואש להמריא ולרחף מעל העיקול.
זה היה תמרון מטומטם בנועזותו, אבל הכרחי. והוא עבד: תוך כדי הריחוף מעל פסי הרכבת כשטיפות גשם ננעצות בעיניי ולסתותיי נעולות מרוב פחד, הרגשתי כמו איבל קניבל. ניסיתי לירוק למטה על פסי הרכבת תוך כדי ריחוף מעליהם, אבל הפה שלי היה יבש מידי ... זו הייתה נחיתה קשה על קצה הכביש, לרגע איבדתי אחיזה כשזנב הדוקאטי נזרק ימינה ושמאלה בפראות והאופנוע דוהר היישר אל התנועה ממול. למשך שתיים שלוש שניות ראיתי את הלבן בעיניים של מטחנת הבשר ....
אבל איך שהוא הבהמה התיישרה. עקפתי אוטובוס ילדים מימין ואז השתלטתי על האופנוע תוך כדי הורדת הילוכים, עצרתי בשול הדרך וכיביתי את המנוע. כפות הידיים שלי ננעלו כמו צבתות ושאר הגוף שלי היה רדום וחסר תחושה. חשתי בחילה ובכיתי לאימא שלי, אבל אף אחד לא שמע, אז נכנסתי לטראנס חסר שליטה למשך חצי שעה ארבעים דקות עד שלבסוף הצלחתי להדליק סיגריה ולהירגע מספיק כדי לרכב חזרה הביתה. הייתי היסטרי מידי כדי להעביר הילוכים, אז נסעתי כל הדרך בראשון על 60 קמ"ש..
אופס! מה אני מדבר? מעשיות, או~הו... אנחנו אופנוענים; אנחנו חיים את המעשיות וסיפורי הגבורה האלה מצחיקים אותנו. אנחנו מחרבנים על הגורל ....
רכיבה מהירה אבל ממש מהירה, נעשית בצורה זורמת וטהורה. אנו עשויים להגזים פה ושם אבל רק כשזה מוצדק. השורה התחתונה ביכולת הרכיבה של כל רוכב, היא היחס ההופכי של כמות הצלקות על גופו למהירות הרכיבה המועדפת עליו. זה כזה פשוט: אם אתה רוכב מהיר ומתרסק, אתה רוכב גרוע. אם אתה רוכב איטי ומתרסק, אתה רוכב גרוע. ואם אתה רוכב גרוע, אסור לך לרכב על אופנוע.
הופעת הסופרבייקס העצימה את המשוואה הזו בצורה דרסטית. הטכנולוגיה באופנועים עשתה קפיצה ענקית קדימה. לדוגמא הדוקאטי. בא לך לשייט עם המנוול הזה בצורה אופטימאלית? הילוך חמישי 5500 סל"ד, 150 קמ"ש – ובדיוק אז תקלוט עגל שרולה באמצע הכביש. וו~א~קו. תתכונן לפגישה עם מטחנת הבשר.
או שלא: הדוקאטי 900 בנויי כל כך טוב ומאוזן ויש לו מומנט אדיר שיכול לסחוב הילוך חמישי מ-50 עד 150 קמ"ש בלי בעיה. האופנוע לא רק מהיר – הוא זריז ומגיב לפקודות היגוי בחדות, והוא ידהים אותך ביכולותיו ... הרכיבה עליו מזכירה מעט את הרכיבה על הווינסנט בלאק שאדו המקורי, במסלול ישר הוא היה עוקף מטוס קרב, אבל בסוף המטוס ממריא, והווינסנט לא. ולא היה שום טעם לנסות לפנות ולהשכיב איתו. אחרת, מטחנת הבשר מכה שנית.
יש הבדל בסיסי בין הווינסנט הישן לבין אופנועי הסופרבייק החדשים. אם היית רוכב על הבלאק שאדו בפול גז לאיזה שהוא מרחק או זמן, כמעט בטוח שהיית נהרג. בגלל זה כמעט ואין חברים חיים מאגודת הווינסנט בלאק שאדו. הווינסנט היה כמו קליע שעף ישר; הדוקאטי הוא כמו קליע הקסם שעף מצד לצד והרג בעת ובעונה אחת את JFK ואת מושל טקסס. זה היה פשוט בלתי אפשרי. כך גם היה הריחוף המחריד שלי מעל פסי הרכבת על גבי ה-SP900. האופנוע עשה זאת בקלות חיננית של מטוס קרב. הנחיתה הייתה כל כך רכה, שאני זוכר את עצמי חושב, לעזאזל, אם הייתי סוחט את המצערת עוד קצת יכולתי לרחף הרבה יותר רחוק.
כנראה שזה המלך החדש של הקפה רייסר. האופנוע שלי לא רואה את שלך ממטר, יש לך את האומץ לרכב על מכונת המומנט ללא גבולות הזאת ?
זאת הגישה של דור רוכבי הסופרבייק החדש, ואני אחד מהם. בימים מסוימים הם הדבר הכי כייפי שאפשר לעשות עם בגדים. הווינסנט פשוט הרג אותך הרבה יותר מהר מאשר סופרבייק יהרוג. טיפש לא יכל לרכב על הווינסנט בלאק שאדו יותר מפעם אחת, אבל טיפש יכול לרכב על דוקאטי 900 הרבה פעמים, וזו תמיד תהייה חוויה מצמררת. זו היא קללת המהירות שרובצת עליי כל חיי. אני מכור לזה. על המצבה שלי יחרטו, "זה מעולם לא היה מספיק מהיר בשבילי."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה