מוצ"ש כבר דיי מאוחר, חיל האוויר תוקף מהבוקר וקצב תופי המלחמה הולך ומתגבר. החבר'ה כבר מעבירים סבב טלפונים ושואלים אם כבר ידוע משהו, כולם בצפייה.ואז מאוחר לתוך הלילה בדיוק לפני שעולים למיטה הטלפון מצלצל, קול דיגיטלי סמכותי שגורם לתנועה בלתי רצונית של דום מתוח מדקלם את צמד המילים צו 8 ועוד כמה פרטים שמתערבלים בזרם החשמלי שמזדחל במורד עמוד השדרה ומגביר את פעימות הלב.
האישה שכבר קלטה: "מה זה החיוך הדבילי הזה שמרוח לך על הפנים?"
אני הדביל: " אה, לא, מה פתאום חיוך. יאללה תני יד, צריך לארוז ת'תיק מחר על הבוקר אני צריך להתייצב".
חיבוקים נשיקות, קצת דמעות והמון הבטחות והופ אני בדרך דרומה.
בהתחלה ההרגשה היא של עוד מילואים, נפגשים עם החבר'ה צחוקים, קפה, התחרדנות בשמש, אבל תוך כמה שעות מתחילים להבין שהפעם זה שונה, רציני, הולכים לדבר האמיתי.
כל יום שעובר, כל אימון, כל שפצור, כל שיחת עדכון, משיל ממך את שאריות הנוחות האזרחית ומוציאות החוצה את הלוחם שחבוי עמוק בפנים מכוסה בהמון שכבות של שגרה אזרחית נוחה ומפנקת.
מידי פעם כשיש לך כמה רגעים לבד הדמיון מתחיל להריץ תסריטים, הבטן מתהפכת חלוש'ס אופף אותך ואז זוקפים גב מנערים את המחשבות הרעות כי חייבים להיות חזקים. אין פה מקום לחולשה.
כל הזמן שבעולם להתארגן ולהתכונן ואז מפתיעים אותך באמצע הלילה, השכמה חפוזה התארגנות מהירה כי נכנסים עוד שעתיים. כוס אמק, לצאת משק"ש גרמני חם ונעים באמצע לילה מדברי קפוא זה אחד הדברים הכי מבאסים שיש בעולם הזה.
מתארגנים זריז מישהו דואג לקפה וופלים, מעמיסים את הציוד על הטלטולית ומתחילים להיטלטל לכיוון הגדר. את הטלפונים הניידים הקשר האחרון לאזרחות הפקדנו אחר כבוד ועכשיו כל אחד שקוע בעולמו.
עם שחר מגיעים לנקודה, מעמיסים את הציוד על הגב כל אחד עם 60-70 הקילו שלו ומתחילים לצעוד רגלית פנימה. חול ים הופך לשדות חרושים, בצל, תותים אדומים ענקיים, פלפל, חממות ואחריהן מתחילים המבנים.
יום מתחבר ליום והשהות הופכת לסרט רץ ארוך מלווה בפס קול מפוצץ, רעמים שמרעידים לך את האברים הפנימיים. קרעי שינה חטופה ונחרות אדירות של חברים עייפים.
סטייט-אוף-מיינד -
פתאום קלטתי הלכה למעשה את המושג הזה, המוח עובד שעות נוספות בתחזוק מערכות הגוף והתודעה, משדר לכול הגוף זרמים חייתיים, האינסטינקטים מתחדדים, השרירים מתחזקים, הלוף הופך טעים, הגוף מחפש וסורק כל הזמן את מקור הסכנה. עשרות פתחים, זיגים, מכל פינה עלול לצוץ משהו. מצב שונה לא טריוויאלי, הישרדותי.
ואז באחת הפעמים כשהכוח חוזר על שביל שצעדנו בו לפני שעה שעתיים מגלים שחצי מטר שמאלה ממתין לו בנחת מוקש לנעל אקראית. פאק, חצי מטר, חצי צעד והכול היה שונה. אבל כל עוד לא קרה אתה אוסף את הסיפור לאוסף סיפורי המלחמה שלך, לאווז הנשכן שרדף אחריך ולא הרפה, לפצמ"ר שנפל מטר ממך, ולנוד המפואר שחלפון הנגביסט שיחרר ופורר את הטיח מהקירות. אוסף חוויות מהמלחמה.
וכמו שהפתיעו אותנו באמצע הלילה בכניסה, כך העירו אותנו באמצע הלילה. זהו נגמר, יש שעה לקיפול, חוזרים הביתה !!!
אך איזה פנאן, אחרי מקלחת רותחת וארוכה, אני משייט לי ברחובות העיר, בדרך לגן לפגוש את הילד. נהנה מכל עיקול מכל פניה, מכל כיכר ואפילו מגלה שזכיתי בעוד שתי כיכרות בונוס. הכיכרות האלה צצות כמו פיטריות אחרי הגשם. אחרי המפגש המרגש עם הילד, חוזר הביתה לנוח ולהתעדכן קצת באינטרנט.
אז מה היה לנו בזמן הזה ?
רוסי לוקח עוד הסכם חסות ומשלשל עוד כמה מיליונים.
דקאר ראשון בדרום אמריקה, וכרגיל KTM בראש.
המשבר הכלכלי ממשיך לתת אותותיו.
הסופרבייק בתור הזהב, מתחילים לבחון לקראת עונה מרתקת.
וההתנהלות המוזרה של קוואסקי ממשיכה כרגיל, עם הודעת פרישה רשמית והמשך מבחנים.
ואצלנו, במקום להתחרות ממשיכים ללכת מכות.
כמה טוב או אולי רע? לגלות שעולם כמנהגו נוהג...
